משנכנס אדר מרבים בשמחה

 

  1. משנכנס אדר מרבים בשמחה,. גמ' תענית (כט סוף עמ' א') משנכנס אדר מרבים בשמחה אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה ע"כ וכן העתיק להלכה להאי מימרא בשאילתות דרב אחאי גאון כי תבא (שאילתא קנח ובאשכול אלבק ת"ב סימן כה) והמג"א (סי' תרפו סק"ה). ומדאמרו 'כשם' הרי שכשם שבמיעוט שמחה באב היינו שלא לעשות דברים ופעולות המשמחות, כמ"ש בספר המכתם תענית (שם) וכ"כ הארחות חיים (הלכות תשעה באב סימן א) וכ"כ הכל בו (הלכות ת"ב סימן סב) וז"ל משנכנס אב ממעטין בשמחה כלומר שאין בונין בנין של שמחה ואין נוטעין נטיעה של שמחה ואין עושין סעודת אירוסין ונשואין אבל לארס מותר ואפי' ביום ט' באב שמא יקדמנו אחר עכ"ל וכ"כ בעל ההשלמה ועוד, כך באדר יעשה דברים המשמחים כגון בנית בית חתנות לבנו וכדו'. וראיתי בספר שו"ע המידות (ח"א סי' ב' אות ט') בשם ספר המכתם דכתב על האי מימרא וז"ל "ההרבות בשמחה משנכנס אדר לא נאמר להרבות במאכלים ובמשתאות אלא לשמח לב העניים והאביונים ובכללה כל שמחת מצוה עכ"ל והרי אף שגם הוא ביאר שאין הכוונה על עצם השמחה אלא על פעולות, אך ביאר שהיינו דוקא פעולות של שמחת מצוה ולא כדברינו כל פעולות המשמחות. אך צ"ע דלעיל דף כו ע"ב גבי משנכנס אב ממעטין ביאר המכתם גופיה כנ"ל שימעט בדברים המשמחים? ושמא כוונתו גם כאן הכי, ונקט דברים של שמחת מצוה כי בא לאפוקי מהחושב אשר יחשוב שיש חיוב להרבות במאכלים כמו חיוב השמחה בחגים.

ומפי השמועה שמעתי מפרשים מהו "כשם" משנכנס אב וכו', "כך" וכו', דבודאי אם נראה מישהו בר"ח אב עושה שמחה, נאמר שאינו נוהג מנהג ישראל כשרים וכיצד זה שמח בימים שצריך להצטער בהם, כך מי שאינו שמח בימים אלו נמי, דאם אינו שמח, אינו נוהג כראוי.

  1. נאמר במגילת אסתר והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה, לומר שמזל החודש גורם לטובה, ולכן ישראל שיש לו קובלנא משפטית נגד גוי ישתדל כמיטב יכולתו שהדיון בתביעתו יתקיים בחודש אדר מפני שיד ישראל על העליונה בחודש אדר, וגבר ישראל. כן איתא בתענית (שם) "ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה" והקשה הריטב"א שם הלא קיי"ל שאין מזל לישראל? ותירץ דהנ"מ בשאר ימים, אבל בחודש זה יש מזל שכן נגזר עלינו מן השמיים. ועוד תירץ דמזל לאו דווקא אלא על הגזירה קרי מזל בלשון בני אדם. והמהרש"א כתב דאף שאין מזל לישראל מ"מ מגלגלין זכות ליום זכאי. וכתב הגרע"י בחזו"ע (מהלכות ודיני חודש אדר אות ג' בהערות) שלכן מה שכתב החת"ס (סי' קס) שהרמב"ם השמיט ד"ז מחיבורו, מטעם דקי"ל אין מזל לישראל, אינו מוכרח. ושאין להקשות ממה שאמרו בסנהדרין (סה:) מעונן, אמר ר' עקיבא זה המחשב עיתים ושעות,  ואומר היום יפה לצאת לדרך, למחר יפה ליקח (מקח שישתכר בו הלוקחו. רש"י) וכ"פ הרמב"ם (פי"ז מהלכות ע"ז ה"ח), וא"כ כיצד קבעו חז"ל שאסור ללכת למשפט עם גוי בחודש אב וטוב ללכת בחודש אדר,  והלא הוי בגדר מחשב עיתים? אמנם עפ"י הריטב"א הנ"ל שכן נגזר עלינו מן השמיים, נמצא שזה בכלל האמונה שהדבר הוא ע"י השגחה מן השמים ואינו שייך לאצטגנינות כלל.
  2. מדינא כל החודש כשר לקריאת המגילה, ולכן היוצא בשיירה או מפליג באניה בלב ים, ואינו מוצא מגילה כשרה להוליך עמו כדי שיוכל לקרותה בזמנה כראוי, יכול לקרות המגילה בלילה וביום אפי' בתחילת החודש, אך לא יברך ברכות המגילה. בירושלמי (ריש מגילה) איתא דכל החודש כשר לקריאת המגילה שנאמר "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה", ויכול לקרוא מעיקר הדין מתחילת החודש עד יום חמישה עשר, והובא להלכה בראבי"ה (מגילה סי' תקנח) ואו"ז (סי' תלח) ושיבולי הלקט (סי' קצה), אולם מרן הב"י (ס"ס תרפח) כתב שנראה לו שלא סמכינן על הירושלמי בזה אלא בשעת הדחק, כיון שלא הובא בש"ס דידן, וכ"פ בשו"ע (שם סעי' ז') שיקראנה בלי ברכה, וכתב בכסא אליהו (ס"ס תרפ"ח) דיקראנה בלילה וביום. אבל סעודת פורים ומשלוח מנות ומתנות לאביונים אינם נוהגים אלא בזמנם. מגילה (ד:) וירושלמי שם, ואף שמתנות לאביונים תלויות במקרא מגילה שעיניהן של עניים נשואות למקרא מגילה, כמ"ש במגילה (שם) הנ"מ לגבי בני הכפרים שרבים הם וישנה אפשרות לעניים ללכת אליהם לגבות המתנות, משא"כ לגבי יחיד המפרש בשיירא או מפליג לים, ושלא כמ"ש המשנ"ב (סי' תרפח סק"כ) להשוות בני הכפרים למפרשי הים בזה, ובמקור דבריו ציין ליד אפרים, ושם מבואר שמחלק כאמור, וכ"פ הגרע"י בחזו"ע (שם אות ה' בהערות).
  3. בשנה מעוברת נחלקו איזה חודש הוא העיקר אם אדר הראשון או אדר השני, ולהלכה יש לנו חלוקה לפי המקרים הבאים:
  1. נער שנולד באדר רגיל וחל הבר מצוה בשנה מעוברת, נעשה גדול באדר ב'.
  2. הנודר נדר עד אדר, כוונתו לאדר ראשון.
  3. הכותב שטר חוב לחבירו וכתב אדר סתם, מאדר הראשון חל השיעבוד.
  4. כמו"כ הכותב גט לאשתו אם כתב אדר סתם, אם כתב כן באדר הראשון, הגט כשר ואם כתב כן באדר שני הגט פסול.
  5. מי שמתענה ביום פטירת הוריו, ונפטרו באדר רגיל, לספרדים יתענה באדר ב' ולאשכנזים יתענה באדר א'.
  6. יחיד או ציבור שנעשה להם נס בחודש אדר, ורוצים לקבוע הודאה ביום זה, בשנה מעוברת – היחיד יעשה כן באדר א', והציבור יעשו כן באדר ב'. נדרים (סג.) נחלקו ר"מ ור' יהודה דלר' יהודה סתם אדר – ראשון הוא, ולכן כאשר כותבים שטר באדר א', כותבים אדר סתם, ואם כותבים שטר באדר ב', צריך לכתוב אדר השני, ולר"מ סתם אדר – שני הוא, ולכן באדר השני א"צ לכתוב בשטר, ואילו באדר ראשון צריך לכתוב שזה אדר א'. ולהלכה הרא"ש פסק כר' יהודה, והרמב"ם (פ"י מהלכות נדרים ה"ו) פסק כר"מ. ובתה"ד (סי' רצד) כתב לעניין מי שנפטרו הוריו בשנה פשוטה והגיעה שנת העיבור, שיצום באדר הראשון, וטעמו – א) דהרא"ש פסק כר' יהודה. ב) ועוד דהא במגילה (ו:) נחלקו רשב"ג ור"א, דרשב"ג ס"ל כל המצוות הנוהגין באדר אין נוהגין אלא בשני, ור"א סבר דאין נוהגין אלא בראשון, ונפסק בגמ' דהלכה כרשב"ג שנוהגין רק בשני. והקשתה הגמ' דבשלמא לר"א מובן מדוע נוהגים הדברים באדר הראשון משום דאין מעבירין על המצוות, אלא לרשב"ג צ"ב מדוע ממתינים עד אדר ב'? ותירצה כדי לסמוך גאולה לגאולה, פירוש גאולת שושן לגאולת מצריים, ולפי טעם זה א"כ בתענית על הורים שנפטרו שאין משום סמיכות גאולה לגאולה צריך לצום באדר א' משום שאין מעבירין על המצוות. ובשו"ע נקט כמהר"י וויל (דינין והלכות סי' ה') ודלא כהתה"ד וס"ל דיתענה באדר שני[1], ומיסוד הראיה של המהר"י מולין משמע שפסק כר"מ ויוצא שכך פסק מרן. ומאידך הרמ"א נקט שיתענה באדר ראשון, ויבואר בסמוך אי"ה.

ומכאן נחלקו הפוסקים בדין נוסף לגבי אדם שנעשה לו נס, אימתי יעשה את יום המשתה, דהמהר"ש הלוי בתשובה (או"ח סי' ט"ז) כתב שיש לעשותו באדר הראשון, ורק אם נעשה לו הנס בשנה מעוברת באדר ב' יעשה באדר ב', והביאו הפר"ח (סי' תרצ"ז). ומאידך הכנה"ג (בהגהות הטור סי' תרפו) בשם אביו וקצת חכמים כתב לעשותו לעולם באדר שני. וכתב שנשאלה שאלה זו בישיבה ופסקו מר אביו ושאר חכמים לעשותו באדר ב', והוכיחו כן מהגמ' מגילה (ו.) שלומדת הגמ' מן הפסוק שיש לעשותו באדר ב', וכ"פ המג"א (סי' תרפ"ו סק"ז), ובכה"ח (סי' תרפ"ו סקי"א) נראה שנקט לעשותו באדר ב', ולמד שכן דעת הברכ"י (סי' תרפ"ו סק"ז).

ובדעת מרן השו"ע לכאורה היה נראה להוכיח דלעולם אזלינן בתר אדר ב', כמ"ש בהלכות תענית (סי' תקס"ח סעי' ז') וז"ל "כשאירע יום שמת בו אביו או אמו באדר, והשנה מעוברת יתענה באדר ב'". משמע דלעולם אזלינן בתר אדר השני.

והיה מקום להקשות דבשו"ע אבהע"ז (סי' קכו סעי' ז') הביא הב"י המחלוקת הנ"ל לגבי כתיבת הגט וכתב וז"ל ואם כתב אדר סתם, נראה דבאדר ראשון כשר ובאדר שני פסול, דאדר סתם, אדר ראשון משמע, והוי ליה מוקדם ופסול וכו', וכתב הרא"ש (שם ס"ב) והלכה כרבי יהודה וכן פסק הר"ן (שם סג: ד"ה ולענין) וכתב הילכך מי שעומד באדר שני וכותב אדר סתם, השטר מוקדם ופסול דסתם אדר ראשון משמע, הילכך צריך הוא שיכתוב בחודש אדר שני, ובאדר ראשון כותב אדר סתם, בין בגיטין בין בשטרות עכ"ל אבל מדברי הרמב"ם בפרק י' מהלכות נדרים (ה"ו) נראה שפסק כרבי מאיר. עכ"ל הב"י. והרמ"א בדרכ"מ (אות יב) הבין בדעת הב"י הנ"ל שפסק כר' יהודה. וכן מוכח בשו"ע שפסק וז"ל "אם השנה מעוברת יכתוב באדר ראשון לירח אדר ראשון, ובשני יכתוב לירח אדר השני" והוסיף הרמ"א "ואם כתב באדר הראשון אדר סתם כשר, אבל אם כתב בשני סתם, הגט פסול (ב"י בשם הרא"ש והר"ן)", נמצא שהרמ"א נוקט בב"י שאדר הראשון הוא העיקר. אמנם אין זה מוכרח דאפשר שמרן פסק כהרמב"ם דאדר השני העיקר, ולעניין גיטין החמיר לכתחילה ככל השיטות, אבל פשטות לשון הב"י מורה שפסק כר' יהודה.

אמנם מ"מ הב"י סותר עצמו, דבשו"ע חו"מ (סי' מ"ג אות כ' – סעי' כח) פסק להדיא כר' יהודה, והביא בסתם את שיטת הרא"ש ובעל התרומות (שער נ"ה סי' ב') דהלכה כר' יהודה ולא הביא את הרמב"ם שחולק, וכן בשו"ע (שם סעי' כ"ח) נקט לגבי שטרי ממון דסתם אדר הכתוב בשטרות נקטינן דהוי אדר הראשון. נמצא שיש סתירה בדברי מרן האם נוקט כר' מאיר או כר' יהודה. וכן בסי' ר"כ סעי' ח' פסק מרן וז"ל "אמר: עד ר"ח אדר, עד ר"ח אדר ראשון. עד סוף אדר, עד סוף אדר שני. ולהרמב"ם, אם ידע שהשנה מעוברת ואמר: עד ר"ח אדר, אסור עד ראש חדש אדר שני". נמצא שפסק כר' יהודה בכל המקומות לעניין גיטין ונדרים ושטרות, וכר' מאיר לעניין תענית על ההורים, וצריך ביאור מה החילוק?

כמו כן בדברי הרמ"א יש סתירה דמחד נראה דנקט שאדר ראשון הוא העיקר שכתב בסי' תקס"ח שם לגבי תענית וז"ל "ויש אומרים דיתענה בראשון, אם לא שמת בשנת העיבור באדר ב' דאז נוהגין להתענות בשני, וכן המנהג להתענות בראשון, מיהו יש מחמירים להתענות בשניהם". ועיין במשנה ברורה שם שכתב שהמחלוקת בין מרן לרמ"א היא אם אדר הראשון עיקר או אדר שני עיי"ש, וכן בסי' תכז כתב "כשמעברין השנה כותבין באדר ראשון אדר סתם, ובשני אדר השני". וכן פסק באבהע"ז שהבאנו לעיל (סי' קכ"ו סעי' ז'). ואילו הרמ"א עצמו כתב בסי' נ"ה (סעי' י') וז"ל "מי שנולד באדר ונעשה בר מצוה בשנת העיבור, אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני", ומשמע דאדר השני הוא העיקר? ויש ליישב לכאורה כמו שכתבו בשו"ת תרומת הדשן (ח"א סימן רצ"ד) ובלבוש (או"ח סימן תרפ"ה) דהנידון לגבי תענית ביום פטירת אביו ואמו אינו שייך להנידון אם אדר ראשון עיקר או אדר שני עיקר, ואפילו אם אדר שני עיקר מכל מקום מתענה באדר ראשון, וזהו משום שתענית הוא כמו נדר, וגבי נדרים קיי"ל דהנודר לעשות דבר פלוני באדר, יעשה באדר ראשון, דילפינן נדרים משטרות כדאיתא במס' נדרים (דף סג.) עיי"ש והיינו דלענין נדר ושטרות, סתם לשון אדר הכוונה לאדר ראשון, ועיין עוד בשו"ת מהר"י מינץ סימן ט'. ונמצא לכאורה דאפשר שלכו"ע אדר השני עיקר, מ"מ לעניין תענית נחלקו מרן ורמ"א אי אזלינן בתר אדר הראשון או אדר השני מצד החיוב לקיים את נדרו.

ולפי זה נראה דאף אי נימא דאדר השני עיקר מ"מ בנד"ד לגבי סעודה ויו"ט שעושה על נס שנעשה לו, יש לחלק בין יום טוב שעושה היחיד לעצמו, שיעשה באדר א', לבין יו"ט שעושים ציבור, שיעשו באדר ב'. ומבואר לחילוק זה בברכ"י סי' תרצ"ז (סק"א) שלומד שאין מחלוקת כלל בין המהר"ש הלוי לבין אביו של הכנה"ג, ומה שפסק אביו של הכנה"ג דאזלינן בתר אדר השני, דווקא בציבור פסק כן ולא ביחיד, דהא הגמ' שממנה הביאו אבי הכנה"ג ראיה אומרת דמסמך גאולה לגאולה עדיף, אבל בודאי שעדיין יש לטעם דאין מעבירין על המצוות, ולכן מחלק הברכ"י דהיכא שיש חשש שמא ישכח, כגון שזהו נס הנעשה ליחיד, יעשה באדר א', משום דקיי"ל דאין מעבירין על המצוות, ומה דנקטינן לעשות באדר ב', היינו בציבור שנעשה להם נס, דלא חיישינן שיתבטלו מלחוג את היו"ט, ולכן אין לנו לחוש ל"אין מעבירין על המצוות" ועדיף לסמוך גאולה לגאולה. וכ"פ שם במחזיק ברכה (אות א'), דאף שקיי"ל דנער הנולד באדר פשוט אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני, מ"מ בנידון הנס שקיבל לעשות כמו יו"ט בכך וכך לחודש אדר, יעשנו בראשון, דשאני גבי הנער דבעינן י"ג שנים שלימות וישנן שנים שמורכבות מי"ג חודשים, נמצא שעד שיגיע אדר ב' אינו נחשב כגדול, משום שעוד לא הושלמה שנתו הי"ג, משא"כ לגבי קביעת תאריך שמחה והודאה דאין מעבירין על המצוות, יש לעשותו באדר הראשון כמו שפסקו רוב הפוסקים כר' יהודה, ואפי' הרמב"ם שפסק כר"מ בנידון זה יודה שיש לעשותו באדר א'. עכת"ד הברכ"י. ונמצא שלעניין בר מצוה נקטינן דאדר שני הוא העיקר, וכ"פ הגר"ח פלאג'י בספר כף החיים (סי' י"ג אות ב') והגרי"ח בשו"ת רב פעלים (ח"ב חחו"מ סי' י') שכן פשט המנהג וכן עיקר להלכה, וכ"פ בשו"ת משפטי עוזיאל (מהדו"ת סי' ג') וביחו"ד (ח"א סי' פג) דסתם אדר לעניין בר מצוה הוא אדר שני, אמנם לעניין עשיית סעודה וכדו', בזה יש לחילוקו של הברכ"י שעושים באדר א'. ועי' פמ"ג (אשל אברהם סי' תרצ"ז סק"א) ופר"ח (סי' תרצ"ז) שפסקו שיעשה הסעודה באדר ראשון, ולכן נראה להלכה שיעשה הסעודה באדר א'.

והנה כה"ח (סי' תרפ"ו סקי"ד) הביא המחלוקת אם לעשות היו"ט באדר א' או באדר ב', והביא דעת המג"א שיש לעשותו באדר ב', וסיים "וכן נראה דעת הברכ"י אות ז'", ואנא עבדא איני מבין דהא שם באות ז' כתב "מי שאירע לו נס בימי אדר פשוט, וקבלו לפורים בכל שנה, בשנת העיבור יעשהו בראשון. כנה"ג בסי' זה משם מהר"ש הלוי א"ח סי' י"ו. ועמ"ש בעניותינו לקמן סי' תרצ"ז (אות א)". ולאחר מכן מביא דהמג"א כתב דיעשה בשני והאליה רבה מקשה על המג"א, והברכ"י דוחה את קושיות האליה רבה, דהיינו שנשאר העיקר באדר ב', אבל מ"מ כותב להדיא שהחילוק נמצא בסי' תרצ"ז ושם כותב לחלק בין יחיד שנעשה לו נס שעושה באדר א', לבין ציבור שנעשה להם נס שעושים באדר ב'. וצ"ע.

פש גבן לבאר מדוע מרן בתענית על הורים נקט שיעשה באדר ב', וכתב טעמו בב"י בשם המהר"י וויל כר"מ, ושינה טעמו מכל המקומות הנ"ל שפסק כר"י? ונלע"ד לבאר אולי עפ"י המבואר בברכ"י הנ"ל, שביאר דהטעם שאינו נעשה בר מצוה עד חודש העיבור, משום שדבר זה תלוי בשנים ויש שנה שהיא מורכבת מי"ג חודשים, א"כ לפי"ז אפשר לומר גם לגבי תענית על הורים, שדבר זה תלוי בשנים מידי שנה בשנה ביום האזכרה, ובזה נקטינן שיעשה באדר ב', משא"כ בשטרות ובנדרים העיקר הוא אדר א', ולכן כאשר מקבל על עצמו בנדר לעשות סעודה, אימתי חל חיוב הנדר לעשות הסעודה? באדר א', אף שזהו חיוב המתחדש מידי שנה, אבל חיוב זה הוא מדין נדר שהתחייב להודות לה', וחיוב הנדר חל מאדר א', ואינו כאזכרה שהיא ציון ליום זה שבו נפטרו הוריו, וכיון שיש שנים של י"ג חדשים תאריך האזכרה נקבע לפי אדר ב'. ומ"מ אין ללמוד משם לניד"ד, דהא חזינן שמרן נקט בכל המקומות האחרים כר' יהודה).

ובמשנה ברורה נראה גם שסותר עצמו דסימן תרפ"ו (סק"ח) כתב דאם אירע נס בחודש אדר וקיבל לעשות זכר לנס כמו פורים בכל שנה ושנה אם הנס היה בשנה פשוטה עושה זכר לנס בשנה מעוברת באדר שני ורק אם היה הנס בשנה מעוברת באדר ראשון עושה הזכר באדר ראשון עכ"ד, ובסימן תרצ"ז (סק"ב) כתב דאפילו אם אירע לו נס בשנה פשוטה עושה זכר הנס בשנה מעוברת באדר ראשון ורק אם אירע הנס בשנה מעוברת בחודש השני אזי עושה הזכר באדר שני עכ"ד ודבריו סותרים זה לזה.

ובספר בשבילי הלכה ומנהג (שבת ומועדים עמ' קס) בשם חכם אחד הביא תירוץ על זה, דאולי דין זה תלוי אם קיבל על עצמו לעשות סתם זכר לנס, או שקיבל על עצמו בלשון "פורים" דבסימן תרפ"ו הזכיר המשנ"ב שקיבל לעשות פורים בכל שנה, וכיוון שקיבל בלשון פורים אזי יש אומדנא שכוונתו על החודש שחל בו פורים, משא"כ כאשר קיבל על עצמו סתם זכר לנס, שבזה יעשה כן בחודש אדר א'. ותירוץ זה דחוק.

ונלע"ד ליישב הסתירה באותו אופן על פי הברכ"י הנ"ל דבסי' תרפ"ו (סק"ח) מיירי בציבור הקובעים תאריך לנס, ומשמע כן מזה שמתחיל המשנ"ב שם לבאר דיכולים בני העיר לתקן בחרם ובהסכמה לעשות פורים ביום שנעשה בו נס וכו', ובסי' תרצ"ז מיירי ביחיד שנעשה לו נס, ולכן נוקט שיעשה את הסעודה באדר א' ודו"ק.

ועי' בחת"ס (ח"א חאו"ח סי' קסג) שנקט שפעמים אדר ראשון הוא העיקר, וכגון שיש דין זריזין מקדימין, ופעמים השני עיקר, וכגון שיש עניין של סמיכת גאולה לגאולה, ואזכרה יש לעשות בשני כי אז עיקר הדין על הנשמה, עיי"ש. אמנם לדידן יש לנהוג כמ"ש הברכ"י.

להלכה – אדם שנעשה לו נס בחודש אדר וקיבל על עצמו לעשות כל שנה בחודש אדר ביום זה סעודה, אם הוא אדם יחיד יעשה באדר א', ואם הנס נעשה לציבור יעשה באדר ב'. כמ"ש הברכ"י (סי' תרצ"ז) והפר"ח (שם) והפמ"ג (שם).

 

 


[1] ויסוד הוכחתו מבואר מהא דאיתא שם במשנה דהנודר עד ראש אדר, כוונתו עד ראש אדר הראשון. ובגמ' שואלת לימא מתני' כר' יהודה שסובר דסתם אדר הוא ראשון? ומיישב אביי אפי' תימא ר' מאיר הא דידע דמעברא שתא הא דלא ידע. דהיינו אף לר' מאיר כאשר לא ידע שהשנה מתעברת, אמרינן דבוודאי כוונתו על אדר הראשון, ואם ידע שהשנה מתעברת כוונתו על השני, ולגבי תענית על הורים בוודאי ידע, ע"כ דברי המהר"י מולין שהשו"ע פסק כוותיה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ניתן לשאול בSMS
במספר

072-371-8875

________________

שאל את הרב במייל
 
המענה ינתן במהירות האפשרית
השאלות והתשובות לא מתפרסמים באתר      

הרשמה להלכה היומית במייל

הרשמו להלכה היומית וקבלו דברי תורה יומיים ישירות לדואר האלקטרוני

לעילוי נשמת

אסתר בת יעקב יהודה תנ.צ.ב.ה.

מרים בת יעקב יהודה תנ.צ.ב.ה.

סופיה בת גרשון תנ.צ.ב.ה.

אפרים בן חנוך תנ.צ.ב.ה.

תרומת המשפחה