מהלכות המצויות לבין הזמנים נטילת ידיים

אם נמצא במקום שאין לו כלי לנטילת ידיים יכול ליטול ידיו בכלי חד פעמי. יש להסתפק אם כלי חד פעמי חשוב כלי לענין נטילת ידים, שלכאורה נראה שכלי שאינו עשוי אלא לשעה אינו חשוב כלי, וכיון שבנט"י בעינן כלי, אין ליטול בו ידים. וכן מוכח מדברי הרמב"ם בפרק ה' מהלכות כלים הלכה ז', שכתב, חותל של הוצין שמניחים בו הרוטב (כלי עשוי מהוצין שנותנים בו תמרים) וכיוצא בו, אם הוא נותן לתוכו ונוטל מתוכו מתטמא, ואם אינו יכול ליטול מה שבתוכו עד שיקרענו או יתירנו, או שחשב לאכול מה שבתוכו ולזורקו, טהור, וכן הקרן שהוא משתמש בה ומשליכה אינה מקבלת טומאה. מוכח מדברי הרמב"ם שכלי שבדעתו לזורקו אינו כלי ואינו מקבל טומאה. ואף שמצינו לענין שבת שאף כלי לשעה חשיב כלי, וכמבואר בשו"ע בסימן תרמ"ו סעיף ב', שאין ממעטין ענבי הדס ביום טוב משום דהוי כמתקן, ואעפ"י שאינו אלא לשעה, מ"מ יש לחלק, שבשבת איסורו משום מכה בפטיש, ואין צריך תורת כלי, אבל בעלמא יש לומר שאינו כלי אא"כ עשוי לשימוש תמידי.

ואולם לכאורה יש להוכיח שיש תורת כלי לכלי חד פעמי מדברי רש"י בביצה ל"ב ע"א, לענין מה שאמרו שם אין עושים פחמין ביום טוב, שכתב שם דאינהו נמי כלי נינהו, משמע שאף שהפחמין עשויים לשעה חשובים כלי. ומ"מ יש לומר שרש"י לשיטתו שאין בנין וסתירה בכלים, וכל האיסור הוא משום מכה בפטיש, (וראה מה שנתבאר בשיטת רש"י בספר אור לציון תשובות ח"א חאו"ח סימן כ"ד), ואין לזה שם כלי ממש. ולכן אין ליטול ידים בכלי העומד לזריקה, ורק אם מייחד אותו לתשמיש קבוע חשיב ודאי כלי ויכול ליטול בו ידיו. וכן פסק בשו"ת אור לציון חלק ב' פרק יא הלכה ו'.

אם אין לו כלי ליטול בו את ידיו, ויש לפניו מקוה שיש בו ארבעים סאה, או ים או נהר, יטבול ידיו בהם, ויברך על נטילת ידים. ואם בירך על טבילת ידים, יצא. הנה בגמרא חולין קו. אמרו, מים שנפסלו משתיית בהמה בכלים פסולים בקרקע כשרים. רבי שמעון בן אלעזר אומר וכו'. ולפי זה מי הים שאינם ראויים לשתיית בהמה, פסולים לנטילת ידים. וכן כתב הרמב"ם (פרק ו מהלכות ברכות הלכה ט) וז"ל: וכל מים שנפסלו משתיית כלב, כגון שהיו מרים או מלוחים או עכורין או ריח רע עד שלא ישתה מהן הכלב, בכלים פסולים לנטילת ידים, ובקרקעות כשרים להטביל. חמי טבריה במקומן מטבילין בהם את הידים, אבל אם נטל מהן בכלי או שהפליג מהן אמה למקום אחר, אין נוטלין מהן לא ראשונים ולא אחרונים, מפני שאינן ראויין לשתיית בהמה. וכן הוא בתשובת הרמב"ם (פאר הדור סימן קא) שכתב, שההולך בים יטבל ידיו בים, או יטול במים הראויין לשתיית הבהמה. ע"כ. וכן כתב הרשב"א, דטעם הפסול בחמי טבריה, מפני שהם מרים ואינם ראויים לשתיית הכלב. וכן כתב רבינו יונה, והובא בבית יוסף (סימן קס), ובשלחן ערוך (שם סעיף ח). ע"ש.

והנה בשו"ת חקרי לב (חלק ד' מיורה דעה עמוד קפט, סימן פח), כתב לדון במי שנדר שלא לשתות מים אם מי הים הגדול שהם מלוחים בכלל, ורצה להוכיח מדין נטילת ידים שמי הים הגדול הם בכלל מים סרוחים, וציין לשו"ת הרדב"ז חלק ד בישנות (סימן רצד) דנקיט בפשיטות דמי הים הגדול פסולין לנטילה, ולפי זה נראה דבשבועה אין מי הים הגדול בכלל שבועתו. אלא שבירושלמי (פרק יא מתרומות) אמרו, כל משקה, מה תלמוד לומר אשר ישתה פרט למשקה סרוח אמרו לו אין משקין יוצאין ידי עופות ועל ידי פרה וכו'. ומודה ר"א לחכמים במי הים הגדול שאפילו הם סרוחים התורה קראה אותם מים, דכתיב ולמקוה המים קרא ימים. ואם כן הכי נמי גבי נטילת ידים דשרי ליטול ידיו ממי הים. ודברי הרדב"ז צ"ע מהירושלמי. ע"כ. אלא שלפי המבואר לעיל, מדברי הרמב"ם ושאר הפוסקים, מבואר דלא קיימא לן בזה כהירושלמי, וכנראה משום דהבבלי נקיט בפשיטות דמים סרוחים פסולים, ולא פליג לן בין מי ים למים אחרים. ועוד נלע"ד, דהנה כתב בכסף משנה (פרק ו מהלכות פרה אדומה הלכה יב) וז"ל: שיש מקואות בתוך הים שהם מים מתוקים כמו שהוא ידוע לספנים שמכירים המקומות ההם כשעוברים עליהם, ושואבים מהם ושותים, ובמים הנשאבים מאותם מקומות איצטריך למפסלינהו מפני שאינו כמעיין. [ושמא יש לחלק בזה בין מי חטאת לנטילת ידים דרבנן]. ועוד יש לומר, דמלוחין לא מיפסלי למי חטאת אלא כשאין תקנה למליחותן, אבל מי הים יש תקנה למליחותן, יש אומרים על ידי כלי חרס חדש שיסתמו פיו וישקעוהו בתוך הים, והמים שהוא מוצץ מאחריו לתוכו כדרך כלי חרס חדש, הם מתוקים. וי"א על ידי תקונים אחרים, וכיון שיכולים להימתק לא מיפסלי מטעם שהם מלוחים. ע"כ. ולתירוץ קמא י"ל דהירושלמי איירי בהכי, ומה שאסר הרדב"ז היינו במי ים מלוחים. ועדיין צ"ע. ובאמת מה שכתב בכסף משנה הנ"ל דכיון שראויים על ידי הרתחה וכו', כן מבואר בשו"ת הרדב"ז הנ"ל וז"ל שם: שאלת ממני על ענין הולכי ימים, שאין עמהם אלא מים מלוחים, ועפר לקנח, הי מינייהו עדיף וכו', תשובה, אם אפשר לו שיטבול ידיו בים הגדול, ודאי לא מיבעיא לך, אלא ודאי כגון שדופני הספינה גבוהות, ואי אפשר אלא בכלי, וגם בזה מצאתי אני תקנה, שיקח כלי מנוקב בכונס משקה, ויעמוד על דופני הספינה, ויטביל ידיו בתוך הכלי, בעוד שהקילוח היוצא מהנקב יורד לים וכו', עוד שמעתי, שאם ירתיחו מי הים על האש, יתמעט מרירותם עד שיהיו ראויים לשתיית כלב, ואם אי אפשר לא זה ולא זה, מסתברא לי דמי הים עדיפי, דמים דמנקי טפי בעינן, ותו דשם מים הם, ותו שהם כשרים לטבילה. ע"כ. והובא במגן אברהם (סימן קס ס"ק יב). ובאחרונים נתחבטו בביאור הדברים, אם איירי שמותר ליטול בהם אחר הרתיחה דוקא, או אפילו קודם הרתיחה, בבחינת כל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת בו. ומדברי הרדב"ז הנ"ל מוכח להדיא דאיירי אחר שירתיחום ודו"ק. וכן כתב במשנה ברורה שם, ובספרו נדחי ישראל, דמי הים כשרים לנטילה רק אחר ההרתחה. וכן הוא בחיי אדם (כלל א סימן ז). ע"ש. וכן כתב בסידור היעב"ץ (דיני ברכת נטילת ידים סעיף ג אות ו), ודחה שם מה שנראה מדברי המגן אברהם דמי הים כשרים לנטילת ידים אף בעודם מלוחים, כיון דראויים להסיר מהם המליחות על ידי ההרתחה. ע"ש. אמנם מדברי המחצית השקל שם משמע שהבין דמי הים כשרים לנטילת ידים אף בעודם מלוחים, שכתב על דברי המגן אברהם (סימן קס סק"ט) במה שהביא מדברי הש"ג, שאם הוא הולך בספינה בתוך הים ואי אפשר לו להרתיח את מי הים, יביא כלי מנוקב וימלאנו מן הים, ויעמוד על שפת הספינה ויטול ידיו מאותו כלי לתוך הים, משום דניצוק חיבור, וכו', ר"ל מדהוצרך להאי תקנתא ולא כתב שיטול כלי שלם ויטול ידיו, על כרחך סבירא ליה שאין נוטלין לידים ממי הים, שאין ראויים לשתיית בהמה כי הם מרים, אלא בתורת טבילה וכו' אולם המגן אברהם כתב שם בשם הרדב"ז שמותר ליטול ידיו ממי הים, כיון שעל ידי הרתיחה ראויים לשתיית הכלב. ע"כ. ומבואר מדבריו שלד' הרדב"ז מי הים כשרים לנטילת ידים אף בלי שירתיחום. ודבריהם אתי שפיר לפי מה שכתב בחקרי לב הנ"ל על פי דברי הירושלמי, שלא מצינו שהבבלי חולק בזה להדיא. ומה שאמרו בגמרא חולין קו. במים סרוחים לא איירי במי הים. ודו"ק. אלא שאי אפשר לומר כן בדעת הרדב"ז, וכדמשמע לשונו הנ"ל, שרק אחר הרתיחה פנים חדשות באו לכאן וכשרים לנטילת ידים, אבל בלי הרתיחה אין להכשירם. וכן פסק בבן איש חי (פרשת אחרי קדושים, אות יג), שאם הרתיחו את מי הים נעשו ראויים לשתיית הכלב. ע"ש. ושם כתב שאם עושה כעצת הרדב"ז הנ"ל ליקח כלי נקוב וכו', יטול ידיו ולא יברך, אלא יהרהר שם ומלכות בלבו, כיון שיש חולקים וסוברים דזה לא הוי ניצוק חיבור. ע"כ.

והעיקר לדינא, דמי הים פסולים לנטילה בכלי, ועדיף שיטביל ידיו בהם. וכמו שמבואר כן בעמודי אש (דף מז ע"ד), ובכף החיים (שם) שעדיף יותר להטביל את ידיו במי הים, ולא להרתיח המים וליטול בכלי. ע"ש. ואי אינו יכול להטביל ידיו במי הים, ירתיחם שילך מהם מליחתם. ואם גם אי אפשר לו להרתיחם, ואין לו מים אחרים אלא מי ים, יטול ידיו במי הים, מדין מידי דמנקי, ועדיף מעפר, כמבואר. וכן העלה בשו"ת מנחת יצחק חלק ד (סימן כב). ע"ש. וע"ע בכף החיים (שם אות מב). ע"ש.

כתב וערך:

הרב ירון אשכנזי שליט"א

לעילוי נשמת

אסתר בת יעקב יהודה תנ.צ.ב.ה.

מרים בת יעקב יהודה תנ.צ.ב.ה.

סופיה בת גרשון תנ.צ.ב.ה.

אפרים בן חנוך תנ.צ.ב.ה.

תרומת המשפחה