כ"א שבט

בגמרא בסנהדרין מבואר וכן פסק הרמב"ם והשולחן ערוך דיש מצוה וראוי לדיינים לחתור תמיד לפשרה בין התובע והנתבע,

וכל זה דווקא באופן שאין הכרע לחייב או לזכות את אחד מן הצדדים כי אם הדין ברור כגון שיש שטר חוב או עדים על חוב מסוים כגון שטר הלוואה וכד' ברור שצריכים לפסוק הדין בלא פחד גם אם זה לא יתקבל על הדעת של אחד הצדדים, וע"ז נאמר הפסוק "לא תגורו מפני איש", רק אנחנו מדברים באופן שאין ראיה ברורה לכאן או לכאן, אז מצוה בפשרה, ואדרבא כתבו הפוסקים שהרי זה משובח בזה ששני הצדדים יוצאים מרוצים וממשיכים לחיות באהבה ואחווה. ולכן נהוג שהדיינים בהסכמת שני הצדדים נפגשים עם כל אחד בנפרד ורואים ומנסים לשכנעו ולבדוק כמה הוא יכול לוותר על פי הדין כמובן שלא יצא מופסד לגמרי ואח"כ מודיעים זאת לצדדים ובסמכות בית הדין להחליט אף אם הם אינם רוצים בכך דאם נראה לדיינים אחר שיקול דעת מעמיק שכך נראה לפסוק לנכון כך פוסקים ואין הצדדים יכולים לסרב.
 וכיום נהגו בכל בתי הדין לעשות קנין עם הצדדים קודם תחילת שמיעת הטענות וכן חותמים על שטר בוררות ואחר שבית הדין פוסק אינם יכולים לסרב. ולפי הידוע זה מחייב אח"כ אם מסרבים לציית אף בבתי משפט.

 

כתב וערך:

הרה"ג שלמה שרגא

דיין ומו"צ פעה"ק ירושלים תובב"א

 

 

שאל את הרב במייל 
המענה ינתן במהירות האפשרית
השאלות והתשובות לא מתפרסמים באתר      

הרשמה להלכה היומית במייל

הרשמו להלכה היומית וקבלו דברי תורה יומיים ישירות לדואר האלקטרוני

לעילוי נשמת

אסתר בת יעקב יהודה תנ.צ.ב.ה.

מרים בת יעקב יהודה תנ.צ.ב.ה.

סופיה בת גרשון תנ.צ.ב.ה.

אפרים בן חנוך תנ.צ.ב.ה.

תרומת המשפחה