כל דיני וענייני אבלות בחנוכה

קריעה

מי שנפטר לו אחד משבעה קרובים שחייב להתאבל עליו, [שהם: אביו, אמו, בנו, בתו, אחיו, אחותו, בעל על אשתו, ואשה על בעלה], אף בחנוכה קורע עליו את בגדו.(חזו"ע אבלות א קפ)

 

אונן בהדלקה

מי שנפטר לו אחד משבעה קרובים הנ"ל, כל שעדיין לא קברו את המת, הריהו נחשב: "אונן" ופטור מכל המצוות. ורק לאחר שקברוהו, הריהו: "אבל" וחוזר להתחייב במצוות. על כן, מי שעדין לא נקבר מתו, הריהו פטור מהדלקת נר חנוכה. ויאמר לאשתו או לאחד מבני ביתו שידליקו הם את הנרות בברכה. ואם הוא גר לבדו, טוב שידליק את הנרות בלי ברכה, כדי שיתפרסם הנס לעוברים ושבים. (אבלות א קעז)

 

עניית אמן - אונן שמדליקים בביתו נר חנוכה, לא יענה אחר ברכותיהם "אמן", כפי ההלכה שאונן אינו עונה "אמן" אחר כל ברכה ששומע, כמבואר בשלחן ערוך (יורה דעה סימן שמא ס"א). אולם, אם כבר מסר את מתו לחברה קדישא שיטפלו בו, הריהו עונה אמן. (כמבואר בחוברת "האבלות בהלכה ובאגדה")

 

לא רואה ולא שומע - הנכון יותר שלא ישהה האונן שם בעת ההדלקה, כדי שלא ישמע את הברכות כלל. ובמקרה זה, אם היה אונן בליל ראשון של חנוכה, אזי כשידליק למחרת בליל שני לאחר שנקבר מתו, יברך "שהחיינו", כי אתמול לא שמע ברכה זו, ולא יצא בה ידי חובתה. אבל אם שמע אתמול ברכת שהחיינו כשהדליקו בביתו, לא יברך עתה. (אבלות א קעז. חנוכה ס)

 

ערב שבת - אם נפטר המת בערב שבת של חנוכה, באופן שאי אפשר לקוברו קודם השבת, אינו נחשב עתה אונן, וחייב הוא בכל המצוות וידליק נרות חנוכה בברכה. ואם היה זה יום ראשון של חנוכה, יברך גם ברכת שהחיינו. (א קסג) [וברור שיתפלל גם מנחה של ערב שבת, וכמבואר בחוברת "האבלות בהלכה ובאגדה".]

 

הספד

אין מספידים בימי החנוכה אלא לתלמיד חכם בשעת הלוויה בלבד. ומלמד תינוקות של בית רבן שקובע עיתים לתורה, דינו כתלמיד חכם ומותר להספידו. (י, יא)ועיין מעשה רב בזה עם מרן הראשון לציון זצוק"ל בחוברת "האבלות בהלכה ובאגדה".

 

מוסר והתעוררות

אף שאין מספידים בחנוכה, בזמנינו שעיקר ההספד הוא בדברי שבח ותהילה במעלת המידות הטובות שהיו לנפטר, וכן בשבח מעלת הקדישים שמעלים את הנפטר ממדרגה למדרגה בגן עדן, יש להתיר להספיד כך, כי הזדמנות נאותה היא להחדיר בלב האבלים יראת שמים טהורה, ולהטות למוסר אוזנם בשמירת התורה והמצוות, ובחינוך בניהם לתורה. והניסיון הורה שכמה פעמים אחר שהקשיבו לדברים אלו, חזרו בתשובה שלימה, וגידלו בניהם לתורה. [וכתב רבנו ירוחם, בית האבל נקרא 'בי טעמא', על שם שדורשים שם ונותנים טעם על מה אירע להם, כדי שיחזרו בתשובה, והאבל ישוב אל ה' וירחמהו, וכן לנחם אותו ולדבר על לבו]. (אבלות א רצ)

 

צידוק הדין

לאחר הקבורה, אומרים צידוק הדין. ולדעת מרן השלחן ערוך (אורח חיים סימן תכ ס"ב, ויורה דעה סימן תא ס"ו) גם אם הקבורה בראש חודש, חול המועד, חנוכה ופורים, אומרים צידוק הדין, לפי שאינו ענין של הספד, אלא הודאה וקבלת דין שמים (הרא"ש). והעיד מרן הבית יוסף שכן המנהג. אמנם מנהג אשכנז, שבכל יום שאין אומרים בו תחנון, אין אומרים בו צידוק הדין, שמא יבואו לידי הספד. ולכן אין אומרים צידוק הדין גם כשקוברים את המת אחר חצות היום בערב שבת, אבל בערב ראש חודש ובערב חנוכה אומרים אפילו לאחר חצות. ויש גם מבני ספרד שנהגו כן, וכל מקום יעשו כפי מנהגם. ובמקום שאין בו מנהג ידוע, כמו ברוב ערי הארץ כיום, שאין להם מנהגי מקום ממש כפי שיש בירושלים עיר הקודש, שמנהגיהם נוסדו על ידי גדוליה וחכמיה, ברור שיעשו כדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו. (ש"ך יורה דעה סימן תא ס"ק ג. אבלות א צא, צב, שכז. מעיין אומר ח"ד ר)

 

על תלמיד חכם אומרים צידוק הדין בעת הלוויה בכל הימים. (אבלות א צא)

 

כתב הט"ז (אורח חיים סימן תכ סק"א): ושמעתי מזקן אחד שהעיד שהיה בקהילת קודש קראקא בשנת של"ג כשנפטר הרמ"א ז"ל ביום ל"ג בעומר, והיו מסופקים אם לומר צידוק הדין, ועמד אדם חשוב אחד והעיד ששמע מפי הרמ"א שיש לומר צידוק הדין על אדם גדול, ותיכף אמרוהו על הרמ"א בקול רם. ע"כ.

 

סעודת הבראה

הסעודה הראשונה שאוכל האבל לאחר הקבורה, היא: "סעודת הבראה", שבסעודה זו מברים [לשון בריאות וחוזק] את האבל, ומיישבים את דעתו לנחמו מצערו.[גם לשון מאכל (שמואל ב ג לה), שנאמר: "וַיָּבֹא כָל הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד לֶחֶם"]. וסעודה זו, אסור לאבל לאכול משלו, אלא מצוה על שכניו או מכריו להביא לו משלהם.(יורה דעה סימן שעח ס"א. אבלות א תפז)

 

לא נכון להברות את האבל בימי החנוכה בביצים ועדשים כנהוג בשאר ימים, אלא בעוגות וקפה, מפני כבוד היום. גם כי יש אומרים שאין עושים סעודת הבראה כלל בחנוכה. והמנהג לתת יין לאבל בסעודת ההבראה, כמו שאמרו חז"ל (מסכת סנהדרין ע ע"א): לא נברא יין בעולם אלא לנחם אבלים, שנאמר (משלי לא ו): "תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ". (חנוכה יא)

 

האבל בהדלקה

לאחר שקברו את המת, נעשה האבל חייב בכל המצוות, וחייב בהדלקת נרות חנוכה בביתו עם כל הברכות לרבות ברכת "שהחיינו" ביום הראשון. אך אם אינו יושב בביתו, ימנה את אשתו או את אחד מבני ביתו שהגיע לגיל מצוות שידליק, והאבל יוצא בזה ידי חובתו.

 

הדלקה בבית האבל

ציבור הבאים לבית האבל לתפילות מנחה וערבית, ומתפללים מנחה כעשרים דקות לפני השקיעה, ומיד לאחר מכן מתפללים ערבית והולכים לבתיהם להדליק נר חנוכה בזמן, ידליק האבל את החנוכיה בסיום תפילת ערבית שאז כבר הגיע צאת הכוכבים, ולא בזמן שבין מנחה לערבית כשאר המנהג בבתי הכנסת.והטעם בזה פשוט, מאחר וחיוב ההדלקה בבית האבל אינו נובע מדין בית הכנסת, שבבית הכנסת טעם ההדלקה רק משום פרסומי ניסא, ויש ענין דוקא שיראו הקהל את הנרות, לכן מקפידים להקדים ולהדליק בין מנחה לערבית, אך האבל בביתו, חיובו ככל איש ישראל המצווה להדליק "נר איש וביתו" בזמן היותר נכון ויותר מהודר שהוא "צאת הכוכבים".

 

וכן נהג למעשה מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, בשעתו כשהיה לו בית כנסת בתוך ביתו, והיו מתפללים מנחה וערבית רצוף, ולא היה הרב מדליק אז את הנרות, אלא לאחר תפילת ערבית שכבר הגיע צאת הכוכבים, היו כל הקהל מלווים את הרב לסלון ביתו והיה מדליק על אדן החלון. אך לאחר כמה שנים, שבנו את בית הכנסת מתחת לביתו, אז היה מרן מדליק בין מנחה לערבית כדין בית הכנסת, ולאחר ערבית היה עולה לביתו ומדליק שוב וכנזכר לעיל.

 

הדלקה בבית הכנסת

אבל שאין לו מנין בביתו, ובא להתפלל בבית הכנסת, לכתחילה לא יכבדוהו להדליק נר חנוכה בלילה הראשון, כי הדלקה כזו בברכת "שהחיינו" ברוב עם, מעוררת שמחה בציבור, ושמחה זו אינה ראויה שתהיה על ידי האבל. אבל אם אין מי שידליק, רשאי האבל לברך כל הברכות ולהדליק. ובשאר ימי החנוכה, רשאי לכתחילה לברך ולהדליק בבית הכנסת. ומכל מקום לאחר השבעה, פשוט שרשאי אף ביום הראשון לכתחילה לברך 'שהחיינו' ולהדליק ללא חשש. (חנוכה נט)

 

יש לשאול, מדוע לענין קריאת המגילה בפורים, רשאי האבל היושב שבעה לקרוא את המגילה ברוב עם בבית הכנסת ולברך גם ברכת 'שהחיינו', אף שיש בה שמחה יתירה, ואילו לענין הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת, בארנו שאבל לא ידליק בלילה הראשון, מפני השמחה יתירה שיש בדבר? אולם יש לומר כי שונה זה מזה, ראשית, בנר חנוכה, כל אדם יכול להדליק בבית הכנסת, ולמה לנו לכבד את האבל דווקא בשמחה זו, מה שאין כן בקריאת המגילה שמעטים בקיאים לקוראה כהלכה. זאת ועוד, בנר חנוכה בבית הכנסת לא יוצאים בו ידי חובה, ומדליקים רק בשביל לפרסם את הנס. לא כן בקריאת המגילה, האבל עצמו חייב בקריאת המגילה ובברכת "שהחיינו", והדבר דומה לאבל שחייב להדליק נר חנוכה בביתו ולברך שהחיינו, ולכן רשאי גם לברך ולקרוא ברבים. ואין לומר שאדם אחר יברך את הברכות, והאבל רק יקרא, כי אם כן, הרי זו אבלות בפרהסיא שאינה נוהגת בפורים. (אבלות ג קכח)

 

קריאת ההלל

האבל חייב בקריאת ההלל בחנוכה בברכה. כיון שקריאת ההלל בימי החנוכה היא חובה גמורה מן הדין, שהרי חכמים קבעום לימי הלל והודאה, ואין זה דומה להלל של ראש חודש שהאבל אינו אומרו, כי אינו אלא מנהג. (אבלות ג לז)

 

שליח ציבור בשבעה

מהיות טוב שהאבל שבתוך השבעה לא יהיה שליח ציבור בתפילת שחרית בחנוכה, ובעיקר יש להקפיד בזה יותר שלא יהיה שליח ציבור בהלל עצמו, כי אז השמחה ניכרת יותר. אך ברור שהכל לפי הענין. (אבלות ג לז, לח)

 

שליח ציבור בי"ב חודש

אבל שהוא בתוך י"ב חודש, רשאי לעלות חזן אף בקריאת ההלל, ואין להחמיר בזה כלל ועיקר. ועיין בספר "כי בא מועד" (פורים מהדורת ה'תשע"א), שכתב כי שאל את מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל על אבל בתוך י"ב חודש על אביו או אמו, האם רשאי לעלות שליח ציבור בחנוכה ולקרוא את ההלל בציבור? והשיבו בזה הלשון: "אנחנו הספרדים לא מקפידים בעניינים אלו, ומותר לו לכתחילה להיות שליח ציבור".

 

מנהג בני אשכנז שאין האבל בתוך י"ב חודש עולה שליח ציבור בשבתות, ימים טובים, ימים הנוראים, בהלל בראש חודש וחנוכה, אלא אם כן אין שם חזן אחר. אבל מנהג בני ספרד שלא לחשוש לזה כלל ועיקר. וכן נהג מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל בהיותו בתוך י"ב חודש לאביו ואמו ועלה שליח ציבור בחול, בשבת, בחגים, ובקריאת המגילה בפורים כדרכו תמיד בכל השנים. וכמו שכתב הנודע ביהודה, שאין שמץ איסור בדבר אלא מנהג בעלמא, ובני ספרד לא נהגו בזה. (אבלות ג ו, ז, ח. יבי"א ט יו"ד סי' מ. מעיין אומר ח"ד רעא)

הקמת מצבה

מצוה להקים מצבה על הקבר כבר ביום השביעי, ולא כאותם המקימים רק ביום השלושים. כי יש במצבה מנוחה גדולה לנפטר ותיקון גדול לעילוי נשמתו. על כן, אם חל יום השבעה בחנוכה, יקימו את המצבה. (אבלות א תנג)

 

עיין בחוברת "האבלות בהלכה ובאגדה" בהכרח הגדול שיש בבניית המצבה כבר ביום השביעי, ולא יאוחר מזה הזמן כלל ועיקר. (וכמבואר בדברי הרא"ש, רבנו האר"י, הפלא יועץ, מנחת אלעזר, החתם סופר, דברי חיים מצאנז, דרכי תשובה, מהרש"ם, גשר החיים, קונטרס היחיאלי ועוד). וכתב בשו"ת ירך יעקב, מכיון שישנה מעלה גדולה מאוד בהקמת המצבה ביום השביעי דווקא, לכן יש להתיר בפשיטות לעשות המצבה אפילו בחול המועד חיש מהר, עד מקום שידו מגעת, שאין לך צורך מצוה גדול כזה, והואיל והדבר הכרחי מאוד, יעשוה בלי שום פקפוק. ע"כ. ואמנם לא יקראו בקול רם ברבים את הכתב שעל גבי המצבה כנהוג, כיון שהוא כעין קינה והספד. (עי' חנוכה יב)

 

עליה לקבר

אף שמקימים את המצבה בחנוכה, מכל מקום קרובי המשפחה לא יעלו לבית הקברות בחנוכה, מפני שהדבר מעורר לבכי ולמספד. והוא הדין אם חל יום השלושים בחנוכה, לא יעלו לבית הקברות כלל, כי מן הסתם יתעוררו לבכי ומספד, על כן ידחו את הביקור לאחר חנוכה. (חנוכה יא, נט)

 

אם חל יום השנה בחנוכה, ויודע שלא יתעוררו לבכי, רשאים ללכת לבית הקברות, אבל אם יש חשש שיבכו, יקדימו ללכת יום או יומיים לפני חנוכה. ואין הבדל בזה בין יום השנה הראשון לשאר השנים. כתב בשו"ת ירך יעקב, מותר לבקר בבית הקברות בחול המועד, לפי מנהגנו שלא הולכים לעורר על המת אלא ללמוד שם רק פרק משניות ולומר קדיש והשכבה ולא יותר, ולכן אין בזה חשש. (חנוכה יא, יב, נט)

 

אזכרה

ימי החנוכה, אף על פי שהם ימים טובים לישראל, מותר לעשות בהם אזכרה לנפטר למלאות השבעה, השלושים או השנה. אלא שלא יספרו בשבחי הנפטר, משום איסור הספד, אלא ידברו בדברי חיזוק והתעוררות, ובפרט בחינוך הבנים, שזו מעלה גדולה מאוד לעילוי נשמתו. ועיין בהרחבה בסוף החוברת "כיבוד אב ואם", ובחוברת "האבלות", אלו דברים באמת מעלים את נשמת הנפטר לאין ערוך ולאין שיעור, מחיל אל חיל בעולם האמת, ולא כמו שטועים המון העם שהעיקר הם הסעודות והמאכלים.

 

תענית

אסור להתענות בחנוכה, כיון שהם ימים טובים לישראל. ואפילו אם חל בהם יום השנה של אביו או אמו, שפסק מרן בשלחן ערוך (סימן תקסח ס"ח) שטוב להתענות ביום זה, בחנוכה לא יתענה. ובערב חנוכה [כ"ד בכסלו] מותר להתענות. (חנוכה סא)

 

היום שהדורות נחלשו, ואם יתענה יש חשש שימעט מלימוד התורה, עדיף שלא יתענה כלל, אף כשחלה התענית במשך השנה, וישב ויעסוק בתורה, וזכות התורה תעלה במעלות גבוהות מאוד מאוד את הוריו הנפטרים, ובפרט אם זוכים לארגן שיעור תורה ברבים לעילוי נשמתם של ההורים, שאין ערוך לזה. ואולם אם הוא איש עובד במלאכתו, הנכון שיתענה ביום השנה כאשר חל בשאר ימות השנה.

 

מסיבת חנוכה

מותר לאבל שבתוך שנה על אביו או אמו, להשתתף במסיבת חנוכה הנעשית על טהרת הקודש עם דברי תורה ושירי קודש ללא תזמורת, שאין זה בכלל "בית משתה" שאסור לאבל להשתתף בו, אלא ככל סעודת מצוה שמותר לו להשתתף כסיום מסכת או ברית מילה וכיוצא בהם, המתקיימת ללא תזמורת. [ובפרט לפי מה שכתבו הרמב"ם ועוד, שחנוכה נקבע לימי "שמחה" והלל. וכתב הרמ"א, שאם אומרים זמירות ותשבחות בסעודות חנוכה, הרי הן סעודות מצוה]. והוא הדין למנהג שנהגו החסידים מבני אשכנז ללכת לסעודת האדמורי"ם שעושים בלילות החנוכה לאחר ההדלקה ברוב עם, שמותר לו להשתתף שם. (הגרש"ז אוירבך. חנוכה טו, יט. אבלות ב שנו)

 

הרב דוד נקי