מדיני הקבורה

מצות קבורה

מצות עשה מן התורה לקבור את המת, שנאמר (דברים כא כג): "כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא". ואף שפסוק זה מדבר על מי שנהרג על ידי הסנהדרין, מחמת שעבר עבירה שהתורה חייבה עליה מיתה, כחילול שבת, נידה ועבודה זרה, מכל מקום הוא הדין לשאר מתים שגם אותם יש מצוה לקבור, שנאמר: "קבור תקברנו", לרבות שאר מתים. כן פסקו: הרמב"ם, רבנו חננאל, הראב"ן, הרמב"ן, הרשב"א, החינוך, התשב"ץ, רבנו ישעיה מטראני ועוד. (א שסט)

 

חופרי הקבר

החופר קבר למת, פטור מן המצוות, מפני שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ואפילו בשעה שנח מעט, פטור, כיון שגם אז נקרא עוסק במצוה, שעל ידי זה יתחזק כוחו לחזור ולחפור. היו שנים או יותר חופרים, כל הצריכים לצורכי החפירה בבת אחת, פטורים. ואם ישנם אנשים נוספים, הללו עוסקים בחפירה והללו קוראים, וחוזרים אלו ומתעסקים והאחרים קוראים. (שו"ע אורח חיים סימן עא סעי' ה, ו. משנ"ב ס"ק יג)

 

קבר פתוח

אין לחפור קבר ולהשאירו פתוח, אלא אם כן קוברים בו באותו יום, כי יש סכנה סגולית בדבר. וכתב החיד"א, שכדי להקל על אנשי החברא קדישא, הנכון לחפור קברים ולחזור ולמלאותם עפר, וירוויחו בזה שהעפר תיחוח ואין כל כך טורח להוציאו כחפירה מחדש. (א פב)

 

הקפות קודם הקבורה

קודם נתינת המת בקבר, יש נוהגים לעשות הקפות למת, כי יש בזה תיקון גדול להבריח מעליו מזיקים ורוחות רעות. סדר ההקפות: יניחו את המיטה סמוך לקבר, ועשרה חכמים הנמצאים שם [אם אפשר שטבלו באותו יום], תופסים איש יד רעהו, באופן שלא יהיה ריווח ביניהם כלל, ומסובבים את המת מכל צדדיו, ומקיפים אותו שבע פעמים. ובכל הקפה אומרים פסוק: "ויהי נועם", מזמור "יושב בסתר עליון...", "אנא בכח...", "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך", "אל מלא רחמים, המרחם על כל בריותיו הוא ירחם על נפש רוח ונשמה של פלוני בן פלונית, שהוא מזרע אברהם יצחק ויעקב ושנים עשר שבטי יה". "והוא רחום יכפר עוון...". ותיכף ומיד בגמר ההקפות נותנים אותו בקבר בלי להתמהמה כלל, כדי שלא יחזרו הרוחות להאחז בו, כי אז יש צער ביותר למת, לפי שחוזרים להאחז ולהדבק בו בתוקף גדול יותר מבראשונה.(כנסת הגדולה, מעם לועז, קונטרס היחיאלי, צרור המור, מדרש אליהו ועוד. א שכה)

 

כתב בספר מעבר יבוק, הנוהגים לעשות הקפות סביב המת, עושים תיקון גדול למת להבריח מעליו את הרוחות הרעות, כי סביבו רשעים יתהלכון, שלהיות שהיה כלי קודש בחייו, בנסוע הנשמה הקדושה ממנו, מבקשים הרוחות ליהנות ממנו, מחמת שיורי הקדושה הנשארת בו. וכן כתב רבנו האר"י, כי נפשות ישראל חוצבו מתחת כסא הכבוד וקדושות המה, וידוע שסביב רשעים יתהלכון ומתאווים להדבק עם הקדושה, שאין להם אורה, שרשעים בחושך ידמו, וצד הטומאה בא מכח הקליפות החיצוניות, והנה בעוד האדם חי, לא יוכלו ליגע בו בגופו ממש, שאור הנשמה מכהה עיניהם כאור שמש כי יהל [יאיר], כענין האדם שיכהו עיניו מרוב אורה. אבל לאחר יציאת הנשמה, רוצים להדבק בכלי שנשתמש בו קודש, שנשאר בו קצת ניצוצי אור, לכן באים לחול על גופו, ומשם נמשכת טומאת מת, יותר מנבלת בהמה, כי האיש יש בו קדושה בחיים, לא כן הבהמה. ועל דרך זה ההפרש בין הגויים לישראל, יען שהישראל בחיים קדוש הוא לאלהיו, ובמותו יחפצו בו החיצונים להדבק בו, מה שאין כן בגויים הרשעים שבחייהם קרויים מתים, ואין בגופם נפש קדושה... וכתב האור החיים הקדוש: והמשלתי בזה משל לשתי צנצנות שהיו אצל בעל הבית, אחת מלאה דבש, והאחת מלאה זבל, ופינה אותן והוציאן לחוץ, אותה שהיתה מלאה דבש, נתלקטו ונתקבצו עליה זבובים ורמשים ליהנות משיורי הדבש שבצנצנת, ואותה שהיתה מלאה זבל, אפילו יכנסו לה קצת מן הרמשים, אין להשוותה אל צנצנת הדבש. כן אדם מישראל, להיותו בחייו מלא קדושה המתוקה והערֵבה, בצאת הנפש ממנו, יתקבצו על גופתו הקליפות שהן כוחות הטומאה התאבים להדבק בקדושה ליהנות מהשארית הערֵבה שבה, ולזה יטמא המת באהל; לא כן בצאת הנפש של הגויים. עי"ש.

 

אין לעשות הקפות אלו בלילה, ואפילו לאחר חצות. (א שכו)

 

מרן החיד"א כתב בשם ספר מעבר יבוק, שמסורת בידם שאם נקבר בלילה אין עושים לו הקפות, שהלילה הוא זמן שליטת הסטרא אחרא. והוא הדין אפילו לאחר חצות, ואף על פי שבצד מה יש אז התעוררות רחמים, מכל מקום עדין לילה הוא, ויש לה שליטה, וכמו שנאמר (בראשית לב כה): "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר".

 

אין לעשות הקפות בימים שאין בהם תחנון, ולא בערב שבת אחר חצות היום. כי בימים אלו, אין כל כך רוחות טמאות מצויות. (ש"ך סימן שנח סק"ד, זרע אמת, לחם הפנים, איתן אריה ועוד. א שכו)

 

קבורת רגל קטועה

מי שעשו לו הרופאים ניתוח לרפאותו, וקטעו ממנו יד או רגל, אף שאין מצוה בקבורת אבר מן החי, בכל זאת יש לקבור את האבר, כדי למנוע מכשול מהכהנים שאסור להם ליטמא טומאת אבר. ובמותו של אותו אדם, המנהג שמביאים את היד או הרגל הקטועה לקוברה עמו. (א שפט)

 

כתב מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל: וזכורני כי הגאון הראשון לציון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל ז"ל חלה בסוף ימיו, והרופאים בחושבם להציל את חייו קטעו לו רגל. ואחר כשבוע ימים חל"ש ונלב"ע [ראשי תיבות: חיים לכל שבק, ונפטר לבית עולמו] לחיי העולם הבא. והרה"ג ר' יוסף שלוש זצ"ל שהיה ממונה על החברא קדישא בירושלים, טרח והביא את הרגל הקטועה שהיתה קבורה במקום אחר, וקבר אותה עמו.

 

הקבורה

אחר נתינת המת בקבר, נוהגים לכסותו בלבנים, ועליהן נותנים עפר, ואומרים פסוק: "והוא רחום יכפר עוון...". כל אחד מן המלווים נותן עפר לתוך הקבר, ולא יעביר את המעדר מיד ליד, אלא אחר שהניחו מידו, חוזר השני ליטלו, וכן הלאה. ונהגו שראש החברא קדישא מבקש מחילה מהנפטר, שמא נהגו עמו דבר שאינו לפי כבודו. ואומרים "צידוק הדין", קדיש יהא שלמא, והשכבה. ואומרים פסוק: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדֹנָי אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים, וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר", "והוא רחום...", לך בשלום, ותנוח על משכבך בשלום, "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ, וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין". כי הנשמה מלווה את הגוף לקבר, ואין מרשים לה לחזור עד שיתנו לה הקהל רשות, וכשהקהל אומרים לך בשלום וכו', זו הרשות שלה. ולאשה יאמר בלשון נקבה, "לכי בשלום ותנוחי על משכבך בשלום, ואת לכי לקץ ותנוחי ותעמדי לגורלך לקץ הימין". (מעבר יבוק. א שכז, שלב)

 

צידוק הדין

לאחר הקבורה, אומרים צידוק הדין. ולדעת מרן השלחן ערוך (אורח חיים סימן תכ ס"ב, ויורה דעה סימן תא ס"ו) גם אם הקבורה בראש חודש, חול המועד, חנוכה ופורים, ואפילו ביום טוב שני בחוץ לארץ, אומרים צידוק הדין, לפי שאינו הספד, אלא הודאה וקבלת דין שמים (הרא"ש).[ורק אם קוברים ביום טוב ראשון, אין אומרים אותו, כיון שהקבורה נעשית על ידי גוי, ואין לישראל להתעסק בו]. והעיד מרן הבית יוסף שכן המנהג. אמנם מנהג אשכנז, בכל יום שאין אומרים בו תחנון, אין אומרים בו צידוק הדין, שמא יבואו לידי הספד. ולכן אין אומרים אותו אחר חצות היום בערב שבת, אבל בערב ראש חודש וערב חנוכה אומרים אף לאחר חצות. ויש מבני ספרד שנהגו בזה כמנהג אשכנז, וכל מקום יעשו כפי מנהגם. ובמקום שאין מנהג ידוע, כמו ברוב ערי הארץ שאין להם מנהגי מקום ממש כפי שיש בירושלים עיר הקודש שמנהגיהם נוסדו על ידי גדוליה וחכמיה, ברור שיעשו כדעת מרן השלחן ערוך שקיבלנו הוראותיו. (ש"ך תא סק"ג. א צא, צב, שכז. מעיין אומר ר)

 

על תלמיד חכם אומרים צידוק הדין בעת הלוויה בכל הימים. (א צא)

כתב הט"ז (אורח חיים סימן תכ סק"א): ושמעתי מזקן אחד שהעיד שהיה בקהילת קודש קראקא בשנת של"ג כשנפטר הרמ"א ז"ל ביום ל"ג בעומר, והיו מסופקים אם לומר צידוק הדין, ועמד אדם חשוב אחד והעיד ששמע מפי הרמ"א שיש לומר צידוק הדין על אדם גדול, ותיכף אמרוהו על הרמ"א בקול רם. ע"כ.

 

נשיקת העפר

יש נוהגים שאחר קבורת המת נופלים על עפר הקבר ונושקים אותו, והוא דרך כבוד למת. ואם היה המת תלמיד חכם, בודאי שראוי לעשות כן לכבודה של תורה. (כן כתבו הראב"ד, רבו של הרמב"ן רבי יהודה בר יקר, ארחות חיים, וכל בו. א של)

 

עפר קברו של רב לרפואה

בגמרא (מסכת סנהדרין מז ע"ב) מסופר, שהיו באים אנשים ולוקחים עפר מקברו של 'רב' שהיה מגדולי חכמי התלמוד, והיה מועיל העפר הזה לרפואה למי שחלה בחולי הקדחת. וכשנשאל האמורא שמואל האם מותר ליהנות מעפר זה, שהרי המת ותשמישיו אסורים בהנאה. אמר להם: נכון הם עושים, כיון שקרקע עולם הוא, וקרקע עולם אינה נאסרת בהנאה.

 

עפר ועשב

יש נוהגים לאחר הקבורה לקחת עפר ועשב, ומשליכים לאחר גוום, לרמוז על מה שנאמר (בראשית ג יט): "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". והעשב זכר לתחיית המתים, שנאמר (תהילים עב טז): "וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ". (סימן שעו ס"ד. א של)

 

נטילת ידים ביציאה

הנוגע במת או היוצא מבית הקברות, ירחץ ידיו שלוש פעמים, משום רוח טומאה. ונהגו שלא לנגב את הידים, כדי להראות שאינו מסיח דעתו מהאבל, ואינו משליך אחר גוו זכרון יום המיתה. אך אם קשה לו שלא לנגב וכמו בימות החורף, ינגב ידיו. (א שלא)

 

מן הדין אין צריך כלי לנטילה זו, וככל שאר הנטילות האמורים בשלחן ערוך (אורח חיים סימן ד סי"ח). ומכל מקום הנוטל בכלי, לא ימסור את הכלי שרחץ ממנו לאיש אחר, אלא מניחו וחברו נוטלו משם. (אליה רבה, רבי עקיבא איגר, בית לחם יהודה, לחם הפנים, וחכמת אדם. א שלב)

 

כתב הרמ"א (סימן שעו ס"ד), נהגו להקפיד שלא ליכנס לבית קודם שירחץ ידיו. ובספר המאורות כתב, רוחצים בבית הכנסת או קודם שיכנסו לביתם. (א שלב) ומרן הראש"ל זצוק"ל, כשהיה מתאפשר לו ליטול ידים קודם שיכנס לבית, נטל, וכשלא התאפשר לא הקפיד בזה. (ד תריד)

שחיטת תרנגול

במקרה שחס ושלום נפטרו שני אנשים מאותה משפחה בשנה אחת, נהגו בעדות מסוימות לשחוט תרנגול ולקוברו בבית הקברות למרגלותיו של הנפטר השני, ואין בזה חשש איסור משום דרכי הגויים, והנח להם לישראל.

 

בשו"ת חתם סופר, נשאל אודות מה שכתב רבי יהודה החסיד, שיש סכנה למי שבונה בית במקום שלא היה שם בית מעולם. ועל כן יש מניחים בבית שני תרנגולים זכר ונקבה לאיזה זמן, ולאחר מכן שוחטים אותם, האם אין בזה משום דרכי גויים? והשיב, כי החוששים לצוואה זו, סבורים כיון שהתרנגול נקרא 'גבר', הרי שגברים אלו, הם הדיירים הראשונים שבבית, ובשחיטתם הרי כבר מתו הדיירים הראשונים, והם פדיון נפשם של בעלי הבית שיבואו לדור שם לאחר מכן, וזהו כדוגמת שחיטת הכפרות שעושים בערב יום הכיפורים. אבל יותר טוב שלא לחוש כלל לדברים אלו שלא הוזכרו בש"ס ובפוסקים. ולפי זה הוא הדין גם במנהג הנ"ל שעל ידי שחיטת התרנגול שנקרא גבר וקבורתו שם, תעצר המגפה, ויסולק חרון אף מעל המשפחה, ולא יוסיפו לדאבה עוד. (א שכח)

 

 
בכל שאלה בהלכות אבלות ניתן להתקשר לקו ההלכה 3030*
כמו כן ניתן להזמין רבנים שידברו באזכרה במזכירות קו ההלכה 3030*
 
 
לעוד דינים הקשורים להלכות אבלות הקישו כאן: