שאלה: א. בני מצא שטר של 20 ₪ ב'מונית שירות' מה הדין? ב. נמצא שטר של כסף באחד המדפים בסופר מה הדין?

תשובה: א) בדין זה הבה ונתמקד במעשה, בשאלה א' נמצא השטר על ריצפת המונית, אין לומר ששייך לנהג המונית שאם נפל ממנו היה צריך להיות מתחת לקופה שלו. אלא בוודאי נפל לאחד מהנוסעים, והנידון הוא האם בעל המונית זוכה בכסף מדין 'חצר' או לא?

והוא הדין בשאלה ב' פשוט שנפל לאחד מן הלקוחות, והשאלה היא האם בעל הסופר זוכה בשטר או לא?

ב) נפתח בדין שאדם שאיבד מעות מה דינם. הגמרא (ב"מ כא:) ת"ש המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויים שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם. והא לא ידע דנפל מיניה? (הגמרא מקשה על שיטת אביי שסובר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, והנה חזינן מהברייתא שאף שלא ידע הדין הוא שהרי אלו שלו) אמר רבי יצחק אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה (אומר רש"י "וקודם שמצאו זה נודע לבעלים שנפלו ונואשו"). מסוגיא זו מתבאר שאדם שמאבד כסף כיון שעשוי למשמש בכל שעה, נחשב כיאוש מדעת והמוצא יכול לזכות בזה.

ג) אמנם גדולי הדור האחרון ז"ל נסתפקו, האם דין זה נאמר אף בימינו שהמציאות מורה שאין אדם ממשמש בכיסו בכל שעה. האם עדיין נחשב כיאוש מדעת או לא? דעת ה'חזון איש' זצ"ל (הו"ד במשפט האבידה סימן רסב) שלא נשתנה הדין וכל מי שמוצא כסף הרי אלו של מוצאו. ומאידך דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הו"ד בספר השבת אבידה כהלכה) שבכסף קטן הוי יאוש שלא מדעת ולא שייך למוצאו, ורק בכסף גדול שבו נימא שוודאי אדם עשוי למשמש.

ד) ועתה הבוא נבוא לדון בקנין 'חצר' של בעל המונית או הסופר. המשנה (ב"מ כו:) מצא בחנות הרי אלו שלו. והרא"ש (סימן י) מבאר מדוע אין חצרו של בעל החנות זוכה לו מדין קנין 'חצר', שידוע שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו? ומבאר משום שכיון שרבים נכנסים ויוצאים לא סמכה דעתו.

והנה מבואר להדיא שאדם לא זוכה בחצרו באופן שרבים נכנסים ויוצאים. וכך הכריע הש"ך לדינא (סימן רס ס"ק יח) וכתב שלכן בתים שלנו שהרבים דורסים שם ומצא שם חפץ הרי הוא של מוצאו כדין החנות עכ"ד. [ובדרך אגב מתבאר פשוט שמי שעושה בביתו ברית יצחק וכדומה דהיינו שרבים נכנסים לביתו כסף או חפץ שאין בו סימן שימצא שם בדרך נפילה יהיה שייך למוצאו ודו"ק].

א"כ בנידון דידן במונית אין זוכה בעל המונית או בסופר אין זוכה בעל הסופר כיון שרבים נכנסים ויוצאים לא סמכה דעתיה.

לסיכום: המוצא את שטר הכסף במונית או בסופר הרי אלו שלו. ואף לשיטת הגרי"ש אלישיב זצ"ל שהוי יאוש שלא מדעת, הרי ידוע שביאוש שלא מדעת יש מחלוקת גדולה מה הדין? דעת מרן השולחן ערוך שיאוש שלא מדעת פירושו שלכתחילה לא יגע, אבל אם נטל זכה בזה ולא צריך שיהא מונח עד שיבוא אליהו הנביא. ומנגד דעת הרמ"א שדין יאוש שלא מדעת היא שיהא מונח עד שיבוא אליהו.

א"כ לדעת מרן השו"ע אף אם נימא כהגרי"ש אלישיב זצ"ל יכול להשתמש בכסף.

וגם לדעת הרמ"א נראה שיכול להשתמש משום שידוע דעת החתם סופר שדבר שצריך שיהא מונח אפשר לכותבו בפנקס ולהשתמש בו א"כ ה"ה הכא. ובפרט שיש פה ס"ס, ויש עוד להאריך בזה. וכאן עמד הקנה.

 

כתב וערך:

הרב יעקב עמר שליט"א

דיין בבד"ץ "חוקת משפט"