דין אונאה בכשרות בבתי מלון

שאלה:

מלון יוקרתי בצפון אירח בשבת קבוצה גדולה של יהודים שומרי שבת, ובליל שבת נכנס בעל המלון למטבח בו עמדו סירי הצ'ולנט על הפלאטות, ועשה בדיקה בסירים לראות את טיבם, והנה גילה להפתעתו שחצי מהאוכל נשרף בעקבות כך שאחד העובדים הגביה את הגז יותר מכפי הנדרש, וכיון שנבהל מההפסדים הגדולים שעלולים לקרוא עקב כך, הפשיל את שרווליו והחל בבישול אוכל מחדש לכל אורחי המלון בשר עופות ושניצלים, ובבוקר כולם הגיעו לסעודה ולא ידעו מאומה מהנעשה.

במוצאי שבת נתפרסם הענין, ונודע לכולם על האיסור ועכשיו תובעים אותו דכיון שגרם להם לאכול מעשה שבת שנעשה עבורם שאסור לאוכלו בשבת, וכמבואר בהלכות שבת סי' שי"ח סעי' א', א"כ הכשילם באיסור שצער גדול להם על כך ואינם חפצים לשלם לו על סעודת הבוקר, ואילו בעל המלון טוען כנגדם אתם צודקים, אבל למעשה סוף סוף נהנתם תשלמו על הנאתכם, עם מי הדין?

תשובה:

אם כבר שילמו לבעל המלון דמי סעודה זו, לא יוכלו לחזור ולדרוש את כספם, ואם לא שילמו יוכלו להוריד ולקזז לבעל המלון על התשלום, כיון שהכשילם באיסור דרבנן לאכול מעשה שבת.

נימוק הדין:

מצינו בחושן משפט סימן רל"ד סעי' ג', "המוכר פירות לחבירו דבר שאיסור אכילתו מדברי סופרים, אם היו הפירות קיימים מחזיר הפירות, ואם אכלם אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום ".

ובטעם הדבר, כתב הסמ"ע שבאיסור דרבנן לא קנסו אותו להחזיר את דמי מה שאכל, וגם אין אדם מצטער באכילת איסור דרבנן בשוגג. והק הש"ך ביו"ד סי' קי"ט דכיון שדבר שהוא אסור מדרבנן הערך שלו מופחת, א"כ אדם האוכל בשר שאין לו כ"כ צער ממנו וא"צ להחזיר את השווי שאכל אבל שיחזיר חלק מהכסף, היות ושילם מחיר של בשר כשר ששווה יקר יותר מבשר שנעשה בו איסור, ותירץ, שחז"ל לא גזרו איסור כדי להוציא ממון, וכלפי הוצאת ממון הוי כבשר כשר ולא נוציא מיד המוכר, ובאמת פלא הדבר, כי אמנם לא גזרו איסור להוציא ממון, אבל הערך של הבשר שווה פחות, שיחזיר את הערך שבין בשר כשר לבין בשר שנעשה בו איסור.

ומצינו תי' שני בנתיבות המשפט בסי' רל"ד שחידש, שבאיסור תורה אפי' אכל בשוגג דבר שאסור בעי כפרה, אבל באיסור דרבנן בשוג א"צ כלל כפרה, והוי כאילו אכל בשר כשר וא"כ נמצא שנהנה מבשר כשר לגמרי, דכל עוד לא נודע לו האיסור שבישל בשבת הוי כאכל בשר כשר שמחירו ככשר.

ותירוץ שלישי מצינו בפרי חדש ביור"ד בסי' קי"ט, שהמחבר דיבר בכה"ג שיש גוי שרוצה לקנות את הטריפה במחיר כשר ונמצא שזהו מחירו. ולכן משלם דמי כשירה אבל לעולם אם אין גוי שישלם אלא דמי טריפה צריך לשלם חלק מהערך ששילם על היוקר.

ובמהרי"ט אלגאזי הביא בבכורות פ"ה אות נ"א חילוק רביעי, דכיון שהלכה שאם נהנה בקצת מגלגלין עליו את הכל גם מה שלא נהנה, הובא בחו"מ סי' שס"ג. א"כ כיון שהנאה במקצת יש לו באיסור דרבנן מגלגלין עליו את הכל, וכל זה נאמר בדעות שלא מחזיר לו כלום אבל מצינו במחנה אפרים שלכאורה בעי באמת להחזיר מה ששילם על ערך יקר יותר, הובא בדיני אונאה סי' כ"ו.

ומצינו בפת"ש בסי' רל"ד שהביא חת"ס ופר"ח וערוך השולחן שנקטו, דכל מה שאין צריך להחזיר באיסור דרבנן זה בקיבל את המעות, אבל אם לא שילמו עדיין את הכסף יכולים לעכב בידם, היות והוי איסור דרבנן והוי מקח טעות שאנשים לא קונים זאת, וממילא לא יצטרכו לשלם, ובפת"ש כתב להכריע כמותם.

וממילא במלון שהאכיל אותם איסור דרבנן ובדרך כלל משלמים מראש, לא מיבעיא שלא יוכלו לקבל את כל דמי הסעודה בחזרה, היות והוי איסור דרבנן שאין מחזיר המעות, אלא גם אי"צ להחזיר חלק מהמעות בגלל שאוכל כזה ערכו פחות כמו שהבאנו מהנתיבות ושאר תירוצים שבכה"ג שלא ידע אין בזה אפי' איסור דרבנן ואי"צ כפרה, וממילא אין צריך להחזיר כלום, ורק אם הם מוחזקים בכסף יוכלו לומר קים לי כהחת"ס ופר"ח שאי"צ לשלם ויקזזו את דמי הסעודה של הבוקר. 

        

כתב וערך:

הרב יונתן שושן שליט"א

ראש כולל דיינות משפטי התורה בית וגן ירושלים

ודיין בבד"ץ חוקת משפט