שאלה: אשתי איבדה את טבעתה בביתנו ועבר תקופה ארוכה ועברנו דירה והתייאשנו, והנה יום אחד ה'מנקה' מצאה את זה דבוק מתחת לספה, האם היא זכתה בטבעת או לא? יורנו המורה ושכרו כפול מן השמים.

תשובה: א) דין זה מקורו טהור בסוגיית 'יאוש ברשות' שנחלקו בו רבותינו הראשונים.

דעת הרמב"ן (במלחמות יד.) שיאוש ברשות לא מהני. אמנם נחלקו האחרונים בדעתו שהדין הזה אינו מוחלט: הקצות החושן (רנט, א) נקט שאם זה דבר דאסיק אדעתיה לא הוי יאוש, אבל בלא אסיק אדעתיה מהני יאוש, וביאר בטבעת החושן שכוונתו ברמב"ן שיאוש ברשות מהני, אלא שחצירו זוכה לו, ולכן תליא ב'אסיק אדעתיה'. אמנם נתיבות המשפט (שם) נקט שתליא בחצר המשתמרת, דאם זה נמצא בחצרו המשתמרת לא מהני היאוש, ואם באינה משתמרת מהני היאוש.

אמנם למדו האחרונים בדברי התוספות (כו. בד"ה ניזיל) שיאוש ברשות מהני. עיין מנחת פיתים ובשו"ע הרב (הלכות מציאה הי"א).

ב) והנה בהשקפה ראשונה נראה דנידון דידן תליא במחלוקת הנ"ל, וכיון שרוב האחרונים נקטו כהרמב"ן, נראה דהמנקה לא זכתה. [ויש להסתפק האם הטבעת הדבוקה לספה נחשב כ'אסיק אדעתיה', דמשתמרת כן נחשב, וא"כ תליא במחלוקת הקצות החושן ונתיבות המשפט, ויש לנו כאן ספק ספיקא, ספק הלכה כהרמב"ן או כהתוספות ואת"ל כהרמב"ן שמא הלכה כהקצות החושן ומהני היאוש, ועדיין צריך לי לעיון בזה].

ג) אולם לאחר העיון נראה דיש לדון נידון זה באנפי אחרינא, דהנה כאשר העבירו את הדירה הטבעת יצאה מרשותם, והיאוש חל. כמו שכתב הנתיבות המשפט (סימן רס ס"ק יג) שאם אחר הוציא מרשות הבעלים לאחר היאוש, היאוש חל. וכן כתב בדברי חיים (דיני אבידה סימן א).

ד) איברא נסתפקתי שמא הטבעת הדבוקה לספה נחשבת עדיין ברשותו, אף שבעצם יצאה מרשותו, אבל נחשב כמונח ברשותו.

ובחפשי מצאתי און לי דהנה הגאון רע"א (בחידושיו כה. בד"ה ורימנהו) כתב שאם יש חפץ שנמצא בתוך כלי ברה"ר, והתייאש מהחפץ, לא מועיל היאוש לחפץ, כיון שלא נתייאש מהכלי, אז נחשב ברשותו ולרמב"ן וסיעתו לא מהני יאוש ברשות עכת"ד. והנה מתבאר שכאשר החפץ נמצא בתוך כלי נחשב ברשותו. וא"כ גם הטבעת הדבוקה לספה נחשבת עדיין ברשותו ולא יועיל היאוש. [אמנם לפי הנתיבות המשפט בסימן רסח שנקט שכלי שיש לו מחיצות נחשב כחצר המשתמרת יש לדחות, אולם למעיין בהגרע"א משמע אף שלא נחשב משתמר אין מועיל היאוש ואכמ"ל]

ה) ובנידון דידן יש פרט נוסף, שכאשר הגביה המנקה את הטבעת היתה דעתה להשיבה לבעליה, אלא שנודע שהבעלים התייאשו. ובנידון זה נחלקו הקצות החושן והנתיבות המשפט. דעת הקצות החושן שיכול לזכות לאחר שנודע לו שנתייאשו. ודעת הנתיבות המשפט שהבעלים זוכים בזה, רק בהגביה על תנאי, וא"כ כיון שהגביה על מנת להשיב לפי הנתיבות המשפט זה שייך לבעלים.

מכל האמור נראה דאין המנקה זוכה בטבעת וזה שייך לבעליה.

 

כתב וערך:

הרב יעקב עמר שליט"א

דיין בבד"ץ "חוקת משפט"